<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שני שער שני</h1>
<h2>דף כז.</h2>
בענין וורידין קיימא לן כר' יהודה דאמר עד שישחוט הורידין, ואפילו בצלי נמי, כדמוכח בגמ' במאי דאמרינן לא אמר ר' יהודה אלא בשוחט בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך, והמחבר דקדק בזה בצלי אמאי, דהא אפילו בשרא דאסמיק דהוא דבר ברור ומקום מסויים בלוע מדם אמרינן דבצלי שרי. והעלה בדבריו דבניקור חוטין אחר צלי שרי. ע"כ. ואינו נכון, דהלכתא כר' יהודה, ור' יהודה ודאי אפילו בדיעבד אסר, דאמתני' קאי דהיא בדיעבד, כדאיתא בגמ' (כ"ז, א') בהדיא, ועלה קאי ר' יהודה וקאמר עד שישחוט את הורידין. ובתוספתא (פ"ב, ה"א) נמי ר' יהודה אדיעבד קאי, משמע דלית ליה תקנתא אלא ההיא דאתמרא בגמ', דהיינו נתוח אבר אבר קודם מליחה ובישול או קודם צלייה. והאי (דאסרי') [דשרינן] אומצא דאסמיק, רבותינו ז"ל היו יודעין דברים אלו ואין אנו יודעין עיקרן, וקים להו (ליבון) [לרבנן] דבכל איסור דמחמת דם איכא הכשר בצלייה, לבר מההוא דורידין דכל היכא דלא נשחטו נבלע דם בבשר בליעה יתרה וחשיב כאילו הדם בעין ואין האור כדי הכשר בזה, שכל כך הוא בלוע שעד שלא יפלוט הוא מבושל, ולא חשיב דם האברים דשרינן בעלמא בשלא פירש, לפי שזה בלוע כל כך שחושבין אותו כאילו הוא בעינו. וכי אמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואפילו בו ביום, והתם ודאי בלא מליחה, דאי בלא מליחה אסיר, אסור לו למולחו בשבת כדי להכשירו, ההיא בשנשחטו הורידין, והכשרו של עוף בכך שנשחטו הורידין ובהכי סגי ליה, מה שאין כן בבהמה דאפילו הכי איכא חוטין משום דם, אבל בעוף לא שמענו מעולם, דבעוף רכין הן ותורת בשר עליהן, אבל בשלא שחט הורידין בעוף ובא להכשירו בביתו, בזה יראה שצריך לחתוך הורידין ומוזירקי שהן בצואר, לפי שאלו מבועו של דם, ולא שאר חוטין, שהשאר תורת בשר עליהן. ומסתברא דשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה כדין זה לגמרי, לפי שמבליע דם באברים בשבירתו, ואעפ"י שנשחטו הורידין, ואסור לצלותו כלו כאחת ואסור לאכול ממנו באומצא. וכאן וכאן מותר במחתך אבר אבר ומולחו, שהמלח מפליט בליעת דמו בכדי להכשירו ואפילו לקדרה, מה שאין כן בנבלע מדם דעלמא שלא מצינו הכשר מלח בכך, ושלא כדברי מקצת רבותי ז"ל.
